ויסבוים נ' בנק הפועלים בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל שנקט המשיב נגד המבקש, ואף לביטולם של עיקולים שהוטלו. זאת, בגדרי ערעור המבקש על החלטת רשם ההוצאה לפועל לדחות את בקשת המבקש לסגירת תיק הוצל"פ בטענת "פרעתי".

רקע

1.המבקש ערב לחוב של בתו וחתנו (להלן יחד: גולדשטיין) למשיב (להלן: הבנק). משלא נפרע החוב, הגיש הבנק תביעה כספית נגד גולדשטיין ונגד המבקש, כערב (ת"א 5911-11-11). בהמשך ניתוסף נתבע רביעי לתביעה, מר יוסף ויסבוים (להלן: יוסף), שותפם של גולדשטיין לחשבונם בבנק. הבנק הגיע להסכם פשרה לסילוק החוב עם הזוג גולדשטיין, אך החוב לא סולק. בהמשך הגיע הבנק להסכם פשרה עם המבקש ויוסף, הסכם שיישומו עומד במוקד ההליך הנוכחי (להלן: ההסכם). עיקרי ההסכם הם אלה: המבקש ויוסף הודו בסכום החוב שנתבע, 377,724 ₪. הוסכם כי בכפוף לעמידת השניים בהוראות ההסכם, יופחת החוב כדי 270,000 ₪. הם התחייבו לסלק את החוב בשמונה תשלומים חודשיים שווים של 33,750 ₪. הראשון ביום 15.2.12, השני ביום 1.3.12, והבאים מדי ה-1 בחודש לאחר מכן, תוך מתן תקופת "גרייס" של שבעה ימים לאיחור בתשלום. לא שולם סכום במועדו, כך נקבע, יעמוד מלוא "סכום החוב" (שהוגדר בראשית ההסכם כ-377,724 ₪) לפרעון מיידי, בניכוי הסכומים ששולמו. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

2.המבקש, לבדו, העביר לבנק את כל שמונה התשלומים. המחלוקת נסבה על השאלה האם שילמם במועדם. התשלום הראשון, אין חולק, שולם במועד. התשלום השני עד השביעי שולמו כולם בטווח שבין ה-15 וה-22 בחודש הקלנדרי (ולא בין ה-1 ל-8 בחודש) – נתון שהוביל למחלוקת ראשונה כפי שיפורט. התשלום השמיני, זה של חודש ספטמבר 2012, שולם ביום 11.10.12 – נתון שהוביל למחלוקת שנייה, כפי שיפורט.

3.המחלוקת הראשונה נובעת מכך שבעוד שלטענת הבנק המבקש לא עמד בחובה שבהסכם לשלם ב-1 לחודש, טען ב"כ המבקש, אך רק בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ובהודעה מאוחרת מיום 6.2.13, כי ב"כ הצדדים הסכימו לשנות את מועד התשלום ל-15 בכל חודש. ב"כ המבקש אף העלה הסכמה זו על הכתב וביקש את אישורו של ב"כ המשיב בחוזר (נספח ד' להודעה), ברם אישור כאמור לא ניתן. יודגש מראש כי לא אידרש כאן למחלוקת בשאלת מועד התשלום הנכון, ודאי נוכח עיתוי העלאת הטענה בידי המבקש, והדברים מצוינים רק כדי לבאר את הרקע למחלוקת.

4.התשלום השביעי במספר שולם ביום 21.8.12 (לשיטת המבקש – במועד, לשיטת המשיב – באיחור). חרף התשלום, ביום 9.9.12 פתח המשיב תיק בהוצל"פ לגביית החוב שבפסק הדין, חוב שהוא העמיד (לשיטתו – לאחר הפחתות) על כ-304 אלף ₪. לטענת המבקש, בבדיקה שערך בהוצל"פ קודם לביצוע התשלום השמיני והאחרון גילה לתדהמתו כי לא כל התשלומים ששולמו הופחתו מן החוב, ולפיכך בחר שלא לשלם את יתרת חובו עד שיופחתו. לבסוף, ביום 11.10.12 (קרי: 19 ימים לאחר המועד האחרון לסילוק התשלום השמיני לפי חישוב המבקש עצמו) שילם את התשלום האחרון.

5.ביום 11.12.12 הגיש המבקש להוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי", ועתר לעיכוב הליכי ההוצל"פ ולסגירתם. הוא טען, בתמצית, כי עמד בהתחייבויותיו בהתאם לפסק הדין, לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצל"פ, ויש להורות על סגירתו. הבנק הטעים מנגד כי תיק ההוצל"פ נפתח כדין, וכי בכל מקרה המבקש עצמו מודה שהחל מחודש ספטמבר החליט שלא להמשיך ולשלם את חובו (בתגובה צוין כי הפסקת התשלום אירעה לאחר התשלום השישי – וזאת נוכח טענת המבקש בתצהירו כי חדל לשלם לאחר התשלום השישי, אף שברור כי עיכב רק את התשלום האחרון, ולא את זה השביעי). רשם ההוצל"פ דחה את הבקשה, בהחלטתו מיום 31.12.12, בקובעו, בתמצית, כי אי-ביצוע הקטנות בתיק החוב אינה מקימה עילה להפסקת ביצוע התשלומים.

6.המבקש הגיש עתה ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ, שבו הוא טוען כי פתיחת התיק בטעות יסודה, וכי יש להורות על סגירתו וביטול החיובים מכוחו. בגדרי הערעור עתר לעיכוב המשך הליכי ההוצאה לפועל, וכן לביטול עיקולים שהוטלו. הבנק גורס מנגד כי לא היה פסול בפתיחת התיק. כן מאשר הבנק כי ביצע בינתיים הקטנות בתיק וכי העיקולים מגיעים כדי כ-151 אלף ש"ח: הפער שבין סכום החוב המקורי (כ-378 אלף ₪) לחוב ששולם, באיחור (270 אלף ₪), בתוספת הוצאות שונות.

7.בדיון שהתקיים במעמד הצדדים הצבעתי בפניהם על קשיים לכאוריים במהלכים שביצעו, כמפורט עוד להלן, והצעתי כי ינסו להגיע להסכמות שייתרו את המשך ההליכים. נסיון זה לא צלח. בנוסף, נסיון של המבקש להביא במקביל לשינוי החלטת רשם ההוצל"פ בדרך של עיון חזר כשל אף הוא. הגיעה אפוא שעת הכרעה.

דיון

8.דין הבקשה – להידחות.

9.אשר לסיכויי הערעור: אלה אינם נראים בשלב זה מבטיחים. מובן כי כל קביעותיי הן לכאורה בלבד ואינן באות לטעת מסמרות במחלוקת, בשים לב לשלב המקדמי בו אנו מצויים.

10.נפתח דווקא בגזרת המחלוקת שבה עמדתו של הבנק היא שנראית כבעייתית. בהנחה לצורך הדיון שמועדי התשלום אכן הוסטו מן ה-1 לחודש אל ה-15 לחודש, משמעות הדבר היא שכל שבעה התשלומים הראשונים מתוך השמונה שולמו במועדם (לרבות ה"גרייס" של שבעה ימים); השביעי – ביום 21.8.12. אם כך הוא הדבר, הרי שלכאורה לא היתה כל הצדקה שהבנק יפתח את תיק ההוצל"פ ביום 9.9.12, ופתיחה שכזו היא לכאורה שגויה בעליל. אם לא די בשגגה לכאורה זו, הרי שסכום התיק אף הוא נחזה כשגוי – 304 אלף ₪. בשים לב לכך שהמדובר בתיק שאך נפתח, הרי שאין עסקינן במצב של תיק קיים שהבנק טרם ביצע בו הקטנות. אף אם נקבל את כל טענות הבנק, הרי שהיה עליו לכאורה לפתוח את התיק מראש בסכום פסק הדין (כ-378 אלף ₪), בתוספת הוצאות כמקובל (כ-44 אלף ₪ לשיטת הבנק כיום), אך בחיסור כל התשלומים ששולמו עד לאותו מועד (כ-236 אלף ₪; סעיף 7 להסכם), וסה"כ – לא יותר מכ-185 אלף ₪, לא 304 אלף ₪.

11.ברם אפילו נניח כי שגה הבנק משפתח את תיק ההוצל"פ, ואפילו שגה בסכום שציין כסכום החוב, הרי שהדבר לכאורה אינו יכול לסייע למבקש כיום. הוא טוען כי בחן את תיק ההוצל"פ, ובכוונת מכוון החליט לדחות את יתרת התשלום עד להקטנת החוב. טענה זו בעייתית בשלושה הקשרים שונים: ראשית, לא ברור כיצד היה בידי המשיב לעיין בתיק ההוצל"פ קודם למועד התשלום האחרון: התיק נפתח ביום 9.9.12 ואזהרה בגינו הגיע לידי המבקש, כך לפי הראיות שהוצגו עד הנה, כנראה רק בראשית אוקטובר 2012. מועד התשלום האחרון היה כבר ביום 22.9.12. יצוין גם כי לא הוצגה ראיה לתקשורת כלשהי בין המבקש לבין הבנק לבירור המחלוקת, בתקופת הביניים שעד לביצוע התשלום השמיני, ביום 11.10.12. שנית, המבקש שילם לבסוף את התשלום השמיני כאמור, בלא שיש ראיה שבוצעה באותו שלב הקטנת חוב כלשהי לעבר הסכום של כ-150 אלף ₪, כסכום החוב הפתוח כיום. שלישית, וחשוב מכל, הרי שאפילו נפתח תיק הוצל"פ שלא לצורך, אין הדבר מקים לכאורה למבקש כל עילה בהתאם לפסק הדין לעכב את ביצוע התשלום האחרון. דרך המלך הנחזית כאן היא סילוק התשלום האחרון, ולאחר מכן השלמת הוויכוח המשפטי עם הבנק בשאלה האם בביצוע התשלומים (לכאורה – כולם במועדם) אין כדי לסלק את מלוא החוב, אפילו נפתח תיק ההוצל"פ. תשלום החוב כאמור בפסק הדין אינו מותנה בהקטנת חוב כלשהי (שלא ברור כיצד יש לבצעה בהיעדר תיק הוצל"פ), או בהימנעות של הבנק מליזום הליכי הוצל"פ, מוצדקים או שגויים. חלף זאת החליט המבקש, לטענתו שלו, לעכב בשבועות אחדים את התשלום האחרון. בכך, דומה, שיחק היישר לידיו של הבנק: תיק ההוצל"פ נפתח לכאורה שלא לצורך, בלא שהמבקש איחר בתשלום כלשהו עד אז. ברם משלא ביצע את התשלום השמיני במועדו, הרי שלכאורה נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 7 להסכם שלפיה איחור בתשלום כלשהו מקימה זכות לבנק להעמיד את מלוא "סכום החוב" לפרעון מיידי; "סכום החוב" מוגדר בראשית ההסכם כסכום המקורי, של כ-378 אלף ₪. הווה אומר: הסנקציה בגין איחור בתשלום היא תוספת של כ-108 אלף ₪. האיחור המיותר של כ-19 יום בתשלום האחרון, מקים עתה לכאורה לבנק את הבסיס לעמידה על תשלום החוב במסגרת תיק ההוצל"פ, אפילו נניח כי לא היתה הצדקה לפתיחת התיק מלכתחילה.

12.כאמור, כל הדברים עד הנה נאמרים מבלי לטעת מסמרות. ייתכן שבפי המבקש יימצאו טענות טובות כלשהן בויכוח משפטי עתידי בשאלה האם הבנק יכול בתום לב לעמוד על תשלום ההפרש שבין סכום החוב המקורי לסכום ששולם. ייתכן שיעלה בידו לשכנע אפילו שהסנקציה על איחור בתשלום אינה השבת החוב כדי כ-378 אלף ₪, כי אם רק העמדת החוב המופחת לפרעון מיידי. ברם לא זו השאלה שעל הפרק. ההליך הנוכחי, יוזכר, הוא של ערעור על החלטת כב' הרשם, לא המרצת פתיחה הקוראת לסעד הצהרתי כלשהו. השאלה שבה נדרש רשם ההוצל"פ להכריע היתה שאלת "פרעתי" – האם המבקש סילק את מלוא בחובו בהתאם להסכם, קרי: שילם את הסכום החודשי של 33,750 ₪ במועדו מדי חודש. התשובה לשאלה זו, לכאורה, היא בשלילה – לפחות התשלום השמיני לא שולם במועדו. סיכויי הערעור על החלטה זו אינם נראים בשלב זה כמשכנעים.

13.נפנה למאזן הנוחות: זה אינו נוטה לטובת המבקש. מובן מאליו שאין הוא מציג כל עילה לביטול הליכי ההוצל"פ, אפילו היו סיכויי הערעור טובים. ביטול שכזה לא היה לו כל מקום בלא להבטיח את הבנק בגין מלוא סכום העיקול, במקרה שהערעור יידחה, מהלך שאין בו כל תועלת למבקש. נותרים אנו אפוא עם שאלת עיכוב הליכי ההוצל"פ עד להכרעה בערעור, קרי: תוך שהעיקולים הקיימים ממשיכים להתקיים ולהקשות על המבקש. נניח כי הבנק ימשיך בהליכי ההוצל"פ קודם להכרעה בערעור, ואף יממש את העיקולים בסכום של כ-150 אלף ₪. אם לבסוף יימצא כי עליו להשיב את הכספים למבקש, הרי שמובן כי כך ייעשה בפועל. המבקש לא הציג כל נזק בלתי הפיך העלול להיגרם לו מעצם המשך הליכי ההוצל"פ.

14.משילוב האמור לעיל עולה כי דין הבקשה – להידחות, וכך אני מורה. בנסיבות העניין, ומשהצביע המבקש על קשיים שונים לכאורה בהתנהלות הבנק, איני עושה צו להוצאות.

15.משתמה ההחלטה בבקשה שלפניי, מבט לעתיד: ראשית, על המבקש לשקול את הטעם בהמשך העמידה על ערעורו, שאינו נראה כרב תוחלת. מובן שאם יבקש המבקש למחוק את ערעורו, לא יהיה בכך כדי למנוע ממנו את זכותו להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט, על מנת לנסות ולהביא לביטול חיובו כלפי הבנק. שנית, מוצע לבנק לשוב ולבחון, בעצמו ולאחר מכן יחד עם המבקש, אם אין טעם לפתור את המחלוקת כולה (בין בערעור הנוכחי ובין אם בהליך עתידי). מן הנתונים שהוצגו עולה כאמור, לכאורה, כי המהלך של פתיחת התיק היה מיותר ואף שגוי, ונקודת האחיזה העיקרית של הבנק היא אותו איחור בן 19 ימים בתשלום התשלום האחרון מבין שמונה לסילוק חוב, שאילו היה מסולק במועד היה מוכן הבנק לוותר על ההפרש שבין חוב זה לבין סכום התביעה. מוצע לבנק לבחון אפוא האם יש טעם של ממש בעמידה בתשלום כל תוספת מעבר לסכום ששולם, חלף עמידה נחושה על קוצו של יוד.

הצדדים ימסרו הודעה מעדכנת בעניינים האמורים עד יום 17.2.13. תז"פ ליום 18.2.13.